ריטב"א על שבועות י״ח

מהדורה: חידושי הריטב"א, לבוב תקפז

« ריטב"א על שבועות י״ז ע״ב ריטב"א על שבועות י״ט ע״א »

1 וְאִי בְּעַם הָאָרֶץ – אִידֵּי וְאִידֵּי ״אָכַל שְׁנֵי זֵיתֵי חֵלֶב בְּהֶעְלֵם אֶחָד״ הוּא!

2 וְאֶלָּא בְּשֶׁאֵין סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ? וּבְמַאן? אִילֵּימָא בְּתַלְמִיד חָכָם – וְלָא חֲדָא לָא מִיחַיַּיב; אַכְּנִיסָה – אָנוּס, אַפְּרִישָׁה – מֵזִיד! אִי בְּעַם הָאָרֶץ – חֲדָא הוּא דְּמִיחַיַּיב, אַפְּרִישָׁה!

3 הֲדַר אָמַר רָבָא: לְעוֹלָם בְּסָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, וּבְתַלְמִיד חָכָם, וְתַלְמִיד חָכָם לְזוֹ וְאֵין תַּלְמִיד חָכָם לָזוֹ.

4 אָמַר רָבָא: וְתַרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי; כְּנִיסָה תְּנֵינָא, פְּרִישָׁה תְּנֵינָא. פְּרִישָׁה תְּנֵינָא – דְּקָתָנֵי: הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ ״נִטְמֵאתִי״, וּפֵירַשׁ מִיָּד – חַיָּיב.

5 כְּנִיסָה תְּנֵינָא: נִמְצָא עַל שֶׁלּוֹ – טְמֵאִין וְחַיָּיבִין בְּקׇרְבָּן. מַאי, לָאו בְּסָמוּךְ לְוִסְתָּהּ – וְאַכְּנִיסָה?

6 אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא לְרָבָא: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, בְּשֶׁלֹּא סָמוּךְ לְוִוסְתָּהּ – וְאַפְּרִישָׁה; וְכִי תֵּימָא: פְּרִישָׁה לְמָה לִי, הָא תְּנָא לֵיהּ; הָא אִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן: נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ – טְמֵאִים בְּסָפֵק, וּפְטוּרִין מִן הַקׇּרְבָּן; וְאַיְּידֵי דְּבָעֵי מִיתְנֵא נִמְצָא עַל שֶׁלָּהּ, תְּנָא נָמֵי נִמְצָא עַל שֶׁלּוֹ.

7 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַדָּא: מִי מָצֵית לְאוֹקֹמַהּ לְהַהִיא בְּשֶׁלֹּא סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, וְאַפְּרִישָׁה?! וְהָא ״נִמְצָא״ קָתָנֵי, וְ״נִמְצָא״ לְבָתַר הָכִי מַשְׁמַע; וְאִי אַפְּרִישָׁה, מֵעִיקָּרָא כִּי פָּרֵישׁ לֵיהּ – מֵעִיקָּרָא הָוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה!

8 אֲמַר לֵיהּ רָבָא: צָיֵית מַאי דְּקָאָמַר רַבָּךְ. הֵיכִי אֵצֵית? דְּתַנְיָא עֲלַהּ: זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבְּנִדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ, וְאִם אִיתָא – מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה הִיא!

9 אֲמַר לֵיהּ: אִי תָּנֵיתָא – חַסַּר וּתְנִי הָכִי: זוֹ הִיא מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁבְּנִדָּה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ. הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ ״נִטְמֵאתִי״, וּפֵירַשׁ מִיָּד – חַיָּיב, זוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבְּנִדָּה כּוּ׳.

10 אָמַר מָר: פֵּירַשׁ מִיָּד – חַיָּיב. הֵיכִי עָבֵיד? אָמַר רַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: נוֹעֵץ עֶשֶׂר צִפׇּרְנָיו בַּקַּרְקַע עַד שֶׁיָּמוּת, וְטוּבֵיהּ.

11 אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת, הַמְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת – פָּטוּר. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ חַיָּיב, הָכָא מַאי טַעְמָא פָּטוּר? מִשּׁוּם דְּאָנוּס הוּא. אִי אָנוּס הוּא, כִּי פֵּירַשׁ מִיָּד נָמֵי נִיפְּטַר – אָנוּס הוּא!

12 אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ, הַמְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת חַיָּיב; וְהָכָא מַאי טַעְמָא פָּטוּר – מִשּׁוּם דְּאָנוּס הוּא. וְהָא דְּאָמְרַתְּ: כִּי פָרֵישׁ מִיָּד אַמַּאי חַיָּיב? שֶׁהָיָה לוֹ לִפְרוֹשׁ בַּהֲנָאָה מוּעֶטֶת, וּפֵירַשׁ בַּהֲנָאָה מְרוּבָּה.

13 אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר חָנָן לְאַבָּיֵי: אִם כֵּן מָצִינוּ אֲרוּכָּה וּקְצָרָה בְּנִדָּה,

14 וַאֲנַן בַּמִּקְדָּשׁ תְּנַן! אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא דָּמֵי; אֲרוּכָּה דְּהָכָא – קְצָרָה דְּהָתָם, וַאֲרוּכָּה דְּהָתָם – קְצָרָה דְּהָכָא.

15 מַתְקֵיף לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: מִי אָמַר אַבָּיֵי אָנוּס הוּא – אַלְמָא בְּשֶׁלֹּא סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ קָאָמְרִינַן?! וְהָא אַבַּיֵּי דְּאָמַר חַיָּיב שְׁתַּיִם – אַלְמָא בְּסָמוּךְ לְוִסְתָּהּ עָסְקִינַן!

16 כִּי אִיתְּמַר דְּאַבָּיֵי – בְּעָלְמָא אִיתְּמַר.

17 בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹנָתָן בֶּן יוֹסֵי בֶּן לָקוֹנְיָא מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי בֶּן לָקוֹנְיָא: אַזְהָרָה לְבוֹעֵל נִדָּה, מִנַּיִן מִן הַתּוֹרָה? שְׁקַל קָלָא פְּתַק בֵּיהּ: אַזְהָרָה לְבוֹעֵל נִדָּה?! ״וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב״!

18 אֶלָּא אַזְהָרָה לִמְשַׁמֵּשׁ עִם הַטְּהוֹרָה וְאָמְרָה לוֹ ״נִטְמֵאתִי״, דְּלָא נִיפְרוֹשׁ מִיָּד – מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו״ – אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת נִדָּתָהּ תְּהֵא עָלָיו.

19 אַשְׁכְּחַן עֲשֵׂה, לֹא תַעֲשֶׂה מְנָלַן? אָמַר רַב פָּפָּא, אָמַר קְרָא: ״לֹא תִקְרַב״; ״לֹא תִקְרַב״ נָמֵי לָא תִּפְרוֹשׁ הוּא, דִּכְתִיב: ״הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ״.

20 תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם״ – אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: מִיכָּן אַזְהָרָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּפְרְשׁוּ מִנְּשׁוֹתֵיהֶן סָמוּךְ לְוִסְתָּן. וְכַמָּה? אָמַר רַבָּה: עוֹנָה.

21 אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: כֹּל שֶׁאֵינוֹ פּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ, אֲפִילּוּ הוֹיִין לוֹ בָּנִים כִּבְנֵי אַהֲרֹן – מֵתִים; דִּכְתִיב: ״וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אַחֲרֵי מוֹת״.

22 אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַפּוֹרֵשׁ מֵאִשְׁתּוֹ סָמוּךְ לְוִסְתָּהּ – הוֹיִין לוֹ בָּנִים זְכָרִים, דִּכְתִיב: ״לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: הוֹיִין לוֹ בָּנִים רְאוּיִין לְהוֹרָאָה, דִּכְתִיב: ״לְהַבְדִּיל... וּלְהוֹרוֹת״.

23 אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמַּבְדִּיל עַל הַיַּיִן בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת – הוֹיִין לוֹ בָּנִים זְכָרִים; דִּכְתִיב: ״לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחוֹל״, וּכְתִיב הָתָם: ״לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: בָּנִים רְאוּיִן לְהוֹרָאָה, דִּכְתִיב: ״לְהַבְדִּיל... וּלְהוֹרוֹת״.

24 אָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ – הוֹיִין לוֹ בָּנִים זְכָרִים; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ״.

25 רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: ״הַשֶּׁרֶץ וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ״ כּוּ׳. מַאי בֵּינַיְיהוּ?

26 אָמַר חִזְקִיָּה: שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: בָּעֵינַן עַד דְּיָדַע אִי בְּשֶׁרֶץ אִיטַּמִּי אִי בִּנְבֵלָה אִיטַּמִּי; וְרַבִּי עֲקִיבָא סָבַר: לָא בָּעֵינַן עַד דְּיָדַע, דְּכֵיוָן דְּיָדַע דְּאִיטַּמָּא דְּאִיטַּמִּי בָּעוֹלָם, לָא צְרִיךְ אִי בְּשֶׁרֶץ אִיטַּמִּי אִי בִּנְבֵלָה אִיטַּמִּי.

27 וְכֵן אָמַר עוּלָּא: שֶׁרֶץ וּנְבֵלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. דְּעוּלָּא רָמֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וּמְשַׁנֵּי – מִי אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בָּעֵינַן עַד דְּיָדַע אִי בְּשֶׁרֶץ אִיטַּמִּי אִי בִּנְבֵלָה אִיטַּמִּי?!

28 ורְמִינְהִי, אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: מָה נַפְשָׁךְ? חֵלֶב אָכַל – חַיָּיב; נוֹתָר אָכַל – חַיָּיב; שַׁבָּת חִילֵּל – חַיָּיב; יוֹם הַכִּפּוּרִים חִילֵּל – חַיָּיב; אִשְׁתּוֹ נִדָּה בָּעַל – חַיָּיב; אֲחוֹתוֹ בָּעַל – חַיָּיב!

29 אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּהּ״ – עַד שֶׁיִּוָּדַע לָךְ בַּמֶּה חָטָא.

30 וּמְשַׁנֵּי: הָתָם, ״אֲשֶׁר חָטָא וְהֵבִיא״ אָמַר רַחֲמָנָא – חֵטְא כׇּל שֶׁהוּא. הָכָא, מִכְּדֵי כְּתִיב ״בְּכׇל דָּבָר טָמֵא״; ״אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא״ לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ: בָּעֵינַן עַד דְּיָדַע אִי בְּשֶׁרֶץ אִיטַּמִּי אִי בִּנְבֵלָה אִיטַּמִּי.

31 וְרַבִּי עֲקִיבָא – אַיְּידֵי

פירוש ריטב"א על שבועות י״ח

1 אי בעם הארץ אכל ב' זיתי חלב בהעלם א' הוא פי' דעם הארץ כיון שהוא סבור שהוא מותר לבעול סמוך לוסת' אף ע"פי שא"ל אחר כניס' נטמאתי ויש לו ידיעת איסור שהיא נדה לזרזו להבא מ"מ אין לו ידיעת חטא לשעבר כי עדיין הוא סבור שלא חטא בכניס' וכשחזר ופירש בקושי דסבור שהוא מותר הוו להו ב' זיתי חלב בהעלם אחת דכיון דלא הוה בנתים ידיעת חטא ידיעת איסור לחודה אינה מחלקת וכדפי' רש"י ז"ל ומיהו איכא למידק מהא דאמרינן בפרק כלל גדול קצר וטחן גרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות וחזר וקצר וטחן מיד חצי גרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות הרי הן חלוקות לחטאות ומצטרפות והא התם דכי קצר או טחן כגרוגרות בשגגת שבת וזדון מלאכות כשחזר וקצר וטחן כגרוגרות בזדון שבת ושגגת מלאכות וידיעת איסור איכא שיודע שהוא שבת אבל ידיעת חטא ליכא שהרי הוא עתה שוגג במלאכה שעשה וסבור שהיא מותרת ואפ"ה אמרינן שידיעה זו מחלקת והוו חלוקות לחטאות וי"ל דשאני התם דאפשר להעלמה אחרונה דשגג' מלאכות בלא העלמה ראשונה דשגגת שבת הלכך כל חדא וחדא באנפי נפשה קיימא וסגי ליה לחלק בידיעת איסור דבנתיים משא"כ בהא דהכא שאלו לא היתה לו העלמה הא' לא באת לידו העלמה הב' שאלו ידע שאסור לבעול טהורה סמוך לוסתה ושאין לומר יכולני לבעול היה נמנע מלבעול ולא יבא לידי איסור פרישה הלכך בעינן ידיעה גמורה לחלק דהיינו ידיעת חטא וזה ברור ועוד דהתם בתר דידע להו לתרווייהו ידע דחטא בתרווייהו ליזהר בהם להבא אבל הכא לעולם לא ידע דחטא בקמייתא דליזדהר מינה להבא ויש מתרצים בלשון אחרת וזה קצר ונכון:

2 אמר רבא לעולם בסמוך לוסתה. פירוש אפרישה נמי דאי בפרישה לחודה לא מחייב שתים ונקט פרישה דההיא קשיא לן טפי מעיקרא. ותלמיד חכם לזו ואין ת"ח לזו פי' שהיה יודע שהכניסה אסורה אלא כסבור יכולני לבעול ואינו יודע שהפרישה אסורה נמצא שוגג בשתיהן ויש בנתים ידיעת חטא דכיון שאמרה לו נטמאתי יודע שחטא בכניסה. לעולם שלא בסמוך לוסתם ואפרישה פי' ואפרישה בלחוד דאילו חיוב כניסה ליכא בשלא סמוך לוסתה ואנוס הוא והוי יודע דסמוך לוסתה האמור כאן אינו סמוך לוסתה האמור לקמן שהוא עונה או יום או לילה דההיא מדרבנן בעלמא הוי דהא קי"ל וסתות דרבנן אלא ר"ל אחר שהגיע וסתה או קודם מעט בסמוך ממש. והא נמצא קתני ונמצא לבתר הכי משמע פי' לבתר תשמיש. ג"ה ואי אפרישא מעיקרא כי פריש לה הויא ליה ידיעה פי' דמשעה שא"ל נטמאתי ידע שהיא טמאה דנאמנת עליו ומאי נמצא דקתני דמשמ' שנמצא לבתר הכי לאחר תשמיש וק"ל ודקארי לה מאי קארי לה וי"ל דקסבר דלעולם דפריש כשא"ל שנטמאת כי סמך אדיבורה כסבור שכן הי"ל לפרוש ואפ"ה שהיא נאמנת רצה לבדוק הדבר ולאמת יפה ונמצא כדבריה וא"ת אי פריש לפי שאמרה לו נטמאתי היכי קתני סיפא נמצא על שלה לאחר זמן טמאין מספק ופטורין מן הקרבן דהא כיון דא"ל נטמאתי חייבין הם בקרבן וי"ל דקסבר דסיפא ודאי בנמצא דוקא שלא אמרה לו נטמאתי ואיידי דקתני בההיא נמצא ממש קתני באידך נמצא ולאו ממש כדפרישת ובדין הוא דהו"ל למיפרך נמי מההיא דהוי קושיא טפי כדאמרן אלא דניחא לן למיפרך מרישא גופיה דאנן משמע לן דלישנא דנמצא לא שייך כלל כל היכא דפי' מעיקרא כנ"ל:

3 גירסת הספרים אלא ציית דקאמר לך רבך ולפי גירסא זו רבינא הוא שא"ל לרב אדא דלציית למאי דאמר רבא דמוקים לה בכניסה ורש"י ז"ל גורס א"ל רבא ציית למאי דקאמר לך רבך כלומר דליצית רב אדא למאי דאמר רבינא בסייעתא דרבה דודאי שפיר קא פריך. גי' רש"י ז"ל מאי אצית דתנינן זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא מצות ל"ת היא א"ל אי תנית חסר ותני הכי זו היא מצות ל"ת ועשה שבנדה א"ל נטמאתי וכו' ופי' הוא ז"ל היכי מצית לאוקומה בכניסה דהא תנינא עלה דההיא דנמצא על שלו זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא דבכניסה איירי מל"ת היא ולית בה עשה א"ל אי תנית חסר ותני אם אתה שונה ברייתא זו על אותה משנה תקנ' בלשון חסורי מחסרא ואמור שהיא חסרה ותני הכי זו היא מצות ל"ת שבנדה אבל היה משמש עם הטהור' וא"ל נטמאתי ופירש מיד זו היא מ"ע שבנדה כל זה צריך להוסיף על משנתך עכ"ל רש"י ז"ל ובודאי דקשיא אמרן ז"ל מדידיה דלדידיה שהוא מפרש בכאן דאפי' מאן דחייב על הכניסה ל"ת הוא דאיכא אבל עשה ליכא ואלו במסכת הוריות על אותה ששנינו שם איזו היא מצות עשה שבנדה פי' ל"ת לא תבא על הנדה פי' רבינו ז"ל שם עשה פי' שלא תקרב אליה סמוך לוסתה דכתיב והזרתם את בני ישראל מטומאתם אלמא עשה גמור הוא ובדברי הירושלמי שאמרנו לעיל ובודאי שאין פי' שפי' שם מחוור שהרי לא הוזכרה כאן אותה משנה למימר דאיירי תנא התם בכניסה ולא מייתי' אלא הא דנמצא על שלו ואין לומר דטעמא משום דכיון דלא אמר התם ל"ת בכניסה דלא מוכח מינה חיוב קרבן ולומר דלא תבא דקתני התם היינו עלה ובה ממש דהא ודאי לענין חיוב קרבן ב"ד שנויה שם וב"ד אינם חייבי' על עשה אלא כשיש עמו ל"ת וכמו שפי' לעיל אלא דהתם ודאי עשה דפרישה קתני כדפי' לעיל ומאי פרוש שיפרוש מלבעול ומלצאת בהנאה מרובה דהיינו יציאה בקושי אלא שיעמיד בעצמו וכן פירשו שאר המפרשים ז"ל גם לענין פירוש שבשמועתינו הקשה הרמב"ן ז"ל חדא דהו"ל למימר מאי אצית דתנינא עלה דההיא היא מ"ע והיכי נקט סתמא דתניא וכן הוא הלשון המורגל בתלמוד ועוד לא מצינו שנשנת ברייתא זו על אותה משנה בתוספתא ובשום דוכתא ואין הדבר נראה שהיא שנויה שלא במקומה ועוד יש לי להקשות שלא מצינו בשום מקום חסורי מחסרא כיוצא בזה שלא שנו בברייתא אלא זו היא מ"ע שבנדה והוא אומר שנוסיף בה זו היא מל"ת שבתורה ועשה שבנדה הי' משמש עם הטהורה וכו' היכן יכנס כל התוספת הזה והנכון כגי' הספר וכן הגי' בנימוקי ר"ח ז"ל מאי אצית דתנינא זו היא מ"ע שבנדה ואם איתא עשה ול"ת היא א"ל תני הכי זו היא מל"ת ועשה שבנדה היה משמש וכו' והרבה פירושים נאמרו בה אבל המתחוור לי יות' דה"פ מאי אצית לאוקומ' בכניסה ולומר שיש חיוב בכניסה דהא במתני' דהכא בפרקין דטרח תנא לפרושי חיוב שבנדה דתנן במס' הוריות קתני זו היא מ"ע שבנדה א"ל נטמאתי וכו' והיינו ע"כ חיוב פרישה כדקתני בהדיא ואם איתא דאיכא חיובא נמי בכניסה וכי קתני התם בהוריות ל"ת שבנדה משום כניסה הוא ה"ל למתנייהו הכא כדקתני פרישה וליתני זו היא מ"ע ול"ת שבנדה עשה משום חיוב פרישה דקארי לה הכי בכל דוכתא אע"פ שיש עמו ל"ת משום חיוב כניסה דבעי למקרייה בלשון ל"ת כדכתיבנא לעיל ואפי' גי' רש"י ז"ל יש להלום אותו דאם איתא ל"ת הוא כלומר ל"ת דכניסה דהוי רבותא טפי הו"ל לפרושי ולא בעי לפרש אלא חד מינייהו והיינו דלא משנינן לפום גי' דידן דדלמא פריש חדא וה"ה לאידך וכיון דחזינן דפריש חיובי קרבן דפרישה ולא פריש חיוב בכניסה כלל ולא רמיז לי' הכא מכלל דאיכ' שום חיוב בכניסה ול"ת דקתני בהוריות היינו ל"ת דלא תבא על הנדה ממש א"ל תני הכי זו מל"ת ועשה שבנדה היה משמש וכו' הוסף במשנתך ל"ת ותשכח דתרווייהו תני להו ומעיקרא תני ל"ת דחיוב כניסה ובתר הכי עשה דפריש' ומתני' ה"ק הי' משמש עם הטהורה סמוך לוסתה וא"ל נטמאתי ופירש מיד חייב וכו'. פירוש וא"ל נטמאתי והמתין עד שמת דהשתא חיובא על הכניסה זו שפי' מיד והוא חייב על הפריש' לבדה כגון שהיה כניסתו שלא סמוך לוסתה או שחייב שתים בסמוך לוסתה ובת"ח לזו ואין ת"ח לזו והרמב"ן ז"ל פי' אותה בלשון אחרת וזהו הנ"ל נכון וקצר והוא כדרך פי' מורי רבינו הרב ר' אהרן הלוי ז"ל אלא שיישבתי בו קצת:

4 וטוביה פי' אשריו שזכה לכך לכבוש את יצרו לעמוד בעצמו שלא לפרוש בקושי:

5 אמר רבא זאת אומרת המשמש מת בעריות וכו' כל משמש מת האמור בשמועתינו ר"ל באבר מת כדמוכח שמעת' והוא משונה מל' משמש מת האמור במס' סנהדרין בפ' ד' מיתות ב"ד דהתם פי' שמשמש את המת כמעשה דהורדוס והרב' לשונות יש בתלמוד כן שהלשון אחד ופירושו מתחלף וגם המשמש באבר מת האמו' בשמועתינו לא נחלקו כאן אלא בנדה דפ' הבא על יבמתו נפקא ליה לרבא מקרא אחרינא דכתיב שכבת זרע פרט למשמש מת ואילו הכא נפקא ליה מדכתיב ותהי נדתה עליו ומיהו תרווייהו צריכי דאי מההיא דאשת איש ה"א מה לאשת איש שכן אוסרה מתירה ויש לה התר בחיי אוסרה וכדפרכינן דכוותה התם ואי מנדה הו"א מה לנדה שכן אינה במיתת ב"ד דאי ס"ד בעלמא חייב הכא אמאי פטור דאנוס הוא פי' רש"י ז"ל ומה הי"ל לעשות ומיהו לקמן בסמוך אמרינן דלא חשיב הא אונס אלא כשהוא שלא בסמוך לוסתה דאי סמוך לוסתה לא חשיב הא אונס כי הוא הביא האונס על עצמו וכדאמרינן בסמוך ומי אמר אביי אנוס הוא מכלל דבשלא סמוך לוסתה עסקינן. גירסת הספרים כי פריש מיד נמי אסור הוא פי' לא שיהיה אונס כמו שפי' מת דהא התם לא אפשר והכא אפשר אלא לומר שגם זה יש לו אונס כי חולי אינו יכול לכבוש יצרו ולעמוד בלא דישה עד שימות ולפיכך פירש חי ומיהו עדיין קשה לגי' דמאי מהדר ליה אביי שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת דהא אמרינן דאנוס הוא על זה ואם ר"ל שחייב לכוף את יצרו הכי הול"ל בהדיא ורש"י ז"ל גורס כי פריש מיד נמי ליפטר ופי' הוא ז"ל דכיון דבעלמא מת הרי הוא כחי לענין זה מה לי שיפרוש מת או שיפרוש חי דהא זה נמי צער יש לו והיינו דפרקינן שזה פורש בהנאה גדולה וזה פורש בהנאה מועטת ואם התרנו לו הנאה מועטת ומשום דלא אפשר לא נתיר לו הנאה מרובה:

6 אם כן מצינו ארוכה וקצרה בנדה ק"ל א"כ דקאמר מאי דהא לכ"ע יש ארוכה וקצרה בנדה דמדקתני פירש מיד חייב מכלל דכל שלא פירש מיד פטור ולא סגיא בלא"ה ולא נחלקו כאן אלא אם פטורו של מת הוא בכאן בלבד או אם הוא ג"כ בכל התורה וי"ל דלא חשיב לומר ארוכה וקצרה אלא כששתיהן מקום אסור אלא שהותר לצורך שעה דלא אפשר בלא"ה דומיא דקצרה וארוכה שבנדה והיינו היכא דמשמש מת בעלמא חייב אף כל היכא דמשמש מת בעלמא פטור אינה ראייה לידון כקצרה שאין הקוצר שלה מתירה אלא שהיא בעצמה מותרת והוי כיוצא בעזרה דרך אויר את"ל דאויר עזרה לאו כעזרה דמיא והיינו דכאמר א"כ וזה ברור:

7 ארוכה דהכא קצרה דהתם ארוכה דהתם קצרה דהכא וא"ת מ"מ ליתני איפכא בקצרה חייב בארוכה פטור וי"ל דכיון דלא מיתני ליה באידך דמקדש לא בעי לבלבל לישניה כדי שלא יטעו בו התלמידים להפך אותה ומסתייה דקתני פתריה דדינא שאם פירש מיד דוקא חייב כנ"ל. ומי אמר אביי אנוס הוא אלמא בשלא סמוך לוסתה קאמר פי' דאלו בשעת ווסתה אינו אונס אלא שוגג לומר יכולני לבעול וכיון דאביי אתא לפרושי מתני' מכלל דמתני' איירי שלא בשעת ווסתה ולא צרכינן דהא אמר אביי לעיל חייב שתים דקס"ד דההיא נמי אמרה אביי והא פריש תלמודא לעיל דלא משכחת דחייב שתים אלא בסמוך לוסתה דבהא אפשר להתחייב על הכניסה דבשלא בשעת ווסתה לעולם אינו חייב אלא על הפרישה לבד ופרקינן כי אתמר דאביי בעלמא איתמר פי' רש"י ז"ל דההיא דאביי דלעיל לא אמתני' אמרה אלא בעלמא אמרה במשמש עם הטהורה בשעת ווסתה דקאמר דמשכחת בה שתים ובת"ח לזו ואין ת"ת לזו כדאוקימנא לעיל ומיהו חייב הוא על הפרישה בין שפי' חי ובין שפי' מת כיון דמשמש מת בעריות דעלמא חייב וכדאסיקנא הכא דפירש מת אינו נפטר אלא מחמת אונס דשלא בשעת ווסתה ותירץ דהא בסוגיא דלעיל כדפי' ההיא דאפירש להדיא שקלינן וטרינן דלא מחייב על הפרישה אלא שפירש חי והיינו דבת"ח פטור לפי שהוא מזיד על הפרישה שהי"ל שלא לפרוש חי והוא דוחק גדול ועוד דע"כ א"א בשום פנים לחייב שתים כשפירש מת דשתי זיתי חלב בהעלם א' הם כדנפקא השתא ויש שהיו אומרים דסוגיין דלעיל דרבה היא דס"ל הכא דמשמש מת בעריות בעלמא נמי פטור ואליבא דנפשיה הוא דפריש לה אבל לאביי כל שהוא חייב שתים אפי' בפירש מת הוא חייב כדברי רש"י ז"ל וזה דרך הרב בעל המאור ז"ל זקנו של מורי הרא"ה ז"ל ויותר נראין דברי המפרשים ז"ל דלאביי נמי אמאי חייב שתים אלא כשפירש חי וטעמא דמילתא דכל שפירש מת שא"א בדרך אחרת כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד הוא דהא כשהיתה לו העלמה בכניסה כסבור שיכול לבעול כדאוקימנא בת"ח לזו היא גרמה לו איסור העלמה ב' לפרוש מת עכ"פ אע"ג דהויה ליה בנתים ידיעת חטא כי כשאמרה לו נטמאתי יודע הוא שחטא בכניסה שבא עליה סמוך לווסתה דהא בת"ח לזו עסקינן מ"מ אין ידיעה זו מתחלקת לחייבו על הפרישה כשפירש מת אע"ג שאינו ת"ח בפרישה וסבור שמותר לפרוש בין חי בין מת שאין העלמתו כהלכה שלא ידע שאסור לפרוש גורמת לו פרישה שפירש מת אלא משום דלא אפשר שלא לפרוש מת מיהת ואע"פ שהיה יודע שהוא אסור כך היה עושה וכבר אמרו השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו וזה אינו שב מידיעתו שהרי א"א אבל כשפירש חי אז גרמה לו איסור פרישה העלמתו בהלכות פרישה שלא ידע שהי"ל לפרוש בהנאה מועטת ולא בהנאה מרובה הילכך ידיעת חטא מחלקת לו והוא חייב אחת על הכניסה ואחת על הפרישה להנאה מרובה שהי"ל כשפירש חי וזה פי' ברור וליכא למינדא מניה כלל והוא שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל ותלמידו רבי מורי הרא"ה ז"ל ובמהדורא קמייתא הארכתי בשמועה זו ומ"ש כאן הוא העיקר:

8 אמר קרא ותהי נדתה עליו פי' מעליו דריש אבל תהי איצטריך לכדאמרינן בסוף החולץ דאפי' בנדתה תהא עד דייהב מייא עלה:

9 ל"ת מנלן פי' שא"א לחייב קרבן אפי' באיסור כרת אלא כשהוא בל"ת כדפרישנא לעיל ופסח ומילה יוכיחו:

10 לא תקרב לא תפרוש הוא דכתיב האומרים קרב אליך כלומר פרוש אל עצמך אל תגע בי כי קדשתיך וליצני הדור היו אומרים כן לנביא אל תגע בי כדי שלא אטמאך כדפי' רש"י ז"ל דקדשתיך לשון טומאה כמו ואל כל מאכל היקדש ואחרים פירשו כי קדשתי ממך והוא יותר נכון בפשוטו של מקרא ואיכא דמקשו היאך לוקין על לא תקרב אל הנדה דהא לאו שבכללות הוא כי הוא אזהר' שלא לבא אל הנדה ממש ושלא לפרוש כדאמרי' הכא וגם שלא לקרב אליה סמוך לווסתה למאן דמחייב על הכניסה ולאו מילתא היא דכיון שהכל ענין אזהרה שבנדה לא חשיב לאו שבכללות וגדולה מזו לאו דתעשה מלאכה בשבת שהוא על מלאכות חלוקות ולא חשיב לאו שבכללות כיון שהכל משם מלאכה וזה פשוט מאד ואינו צריך לי פנים:

11 ת"ר והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן א"ר יאשיה אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לווסתן וכמה אמר רבא עונה ועונה או יום או לילה שאם רגילה לראות ביום אפילו בסופו אסורה כל היום ואם רגילה לראות בלילה אפילו בסופה אסורה כל הלילה כדמפרש בדוכתה במסכת נדה ואיכא למידק למאן דסבר לעיל דאכניסה מחייב מדאוריית' בסמוך לווסתה וכסבר' דאביי ורבא ואידך אמוראי דלעיל וקי"ל נמי כוותייהו מהא דאמרינן נמי במס' יבמות חייב אדם לפקוד את אשתו כשיוצא לדרך שנאמר ופקדת נוך ולא תחטא ואמרינן שלא נצרכה אלא סמוך לווסתה היכי רמינן איסורא דאורייתא משום פקידת אשתו ור"ת ז"ל תירץ דפקידה דהתם אינו ר"ל תשמיש ממש כדפי' רש"י ז"ל אלא ריצוי דברים ולא נהירא לן חדא דלישנא דליפקוד אשתו לא משמע הכי ועוד דכיון דתשמיש אסור למה לא לבשה יצר הרע ויותר היה נראה לומר דלעולם תשמיש ממש ופקידה דהתם נמי מדאורייתא גמירי לה שהכתוב מבטיחו שלא יבא בכך לידי חטא שתראה בשעת תשמיש והיינו דקאמר קרא ופקדת נוך ולא תחטא והכי גמירי לפירושא דההוא קרא ובשם ר"מ הלוי מטוליטולא ז"ל שמעתי שהיה מפ' דסמוך לווסתה דהתם היינו ווסת של טבילה שחייב להמתין עד שתטבול ותפקדנה ווסת ל' זמן מועד הוא והפי' הזה בלשון ווסת מורגל בל' חז"ל ונ"ל שעם מ"ש לעיל הענין מתורץ יפה דסמוך לווסתה האמור בשמעתין דלעיל אינו עונה דהא מהיכי תיתי ועוד דשגגת ת"ח דלעיל היינו משום יכולני לבעול כדאיתא לעיל ומשום עונה שלימה ליכא למימר האי לישנא שכל אדם יכול לבעול ואם בא לה קודם לכן אנוס הוא אלא דודאי דסמוך לווסתה שהזהירה תורה היינו סמיך ממש כגון חצי שעה וכיוצא בו ועונה האמורה בדברי ר' יאשיה מדרבנן היא לעשות גדר וסייג דהא קי"ל ווסתות דרבנן ולא דאורייתא והיאך החמירה תורה לאסור עונה שלימה קודם לכן אלא ודאי כדאמרן והשתא היינו דשרו לה לעינה זו משום פקידת אשתו ומשלך נתנו לך כי הם אמרו והם אמרו דכולה מדרבנן וזו שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל והא דתנן על העלם טומאה הוא דחייב ואינו חייב על העלם מקדש כתבו התוס' בשם ר"ת ז"ל דדוקא קרבן עולה ויורד אינו חייב אבל חייב הוא חטאת קבועה ככל דבר שזדונו כרת שהוקשה כל התורה כולה לע"ז כדאיתא התם בכריתות ודנפקא מכללא נפק ודלא נפק לא נפק וא"ת והא בפ"ק אמרינן דעל שאין בה ידיעה בתחלה שעיר החיצון מכפר אותם והתם ליכא חטאת קבועה שאין השעיר מכפר על מידי דבר קרבן כדכתיבנא התם י"ל דהתם גזירת הכתוב שלא יהא חמור אין בה ידיעה בתחלה טפי מבשיש בה ידיעה בתחלה והקשו עליו התוס' חדא דלישנא דאמרי' אינו חייב על העלם מקדש לגמרי משמע שאינו חייב כלל ופטור נמי קרינן ליה לעיל בפרקין ועוד דלקמן בפ"ב גבי יש אוכל אכילה א' מהדר תלמודא לאשכוחי חטאת קבועה בטמא שאכל את הקדש ולא משכח לה אלא בנשיא וכר"א ואמאי לוקמה בהעלם קודש דכל אדם לר"א ור"ע אלא ודאי דלדידהו פטור לגמרי דהו"ל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאין אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש:

12 עד דידע אי בשרץ איטמא אי בנבלה איטמא פי' הרמב"ן ז"ל דדוקא נקט שרץ ונבילה או דכוותייהו שחלוקין בשמותיהם ושעוריהן אבל בין נבילת בהמה וחיה או בין שרץ לשרץ ליכא קפידא אף לר"א:

13 מה נפשך אכל חלב וכו' אשתו נדה וכו' מאריך למינקט כל הני איסורי כריתות איסור ביאה ואיסור אכילה ואיסור מלאכה:

14 מכדי כתיב בכל דבר טמא או וכו' נראין הדברי' דל"ק ליה אלא מאי דכתיב או בנבילת שרץ טמא דאלו נבלת בהמה טמאה וחיה הא ידע דאצטרך לנדר' ובכל דבר טמא הא דריש ליה בסיפרא. כדכתיבנא בפ"ק אבל בנבילת שרץ טמא דלא דריש התם מידי משמע ליה דאייתר למדרש עד דידע אי בשרץ נטמא ואי בנבילה והיינו דמהדרינן דר"ע א"ל דאיידי דאיצטריך למיכתב בהמה וחיה לכדר' כתב נמי נבילת שרץ שלא לצורך כדתנא דבי ר"י וכו' גם כאן נשנית על מה שכתוב בפ' שרצים דמסתיין דלימא קרא אשר תגע בכל דבר טמא ומפ' שרצים ידעינן אי זהו דבר טמא אלא שנשנו כאן שאר הפרטים מפני שנתחדש בהם ג"ש דר' דנפקא לן מיסורא דבהמה וחיה וכדאמרינן התם אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה דע"י שניהם אנו לומדים ג"ש מבהמה טמאה וכיון שנתחדש בה נבילת בהמה ונבילת חיה לכדר' נשנית בה נבילת שרץ שלא לצורך ומיהו ר"י סבר דבי ר"י היכא דליכא למידרש דאדרבא תלאו הכתוב טומאה סתם מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא:

« ריטב"א על שבועות י״ז ע״ב ריטב"א על שבועות י״ט ע״א »